אייל

כשהתחלתי לתכנן את הטיול ליפן, הדבר שהכי רציתי היה לראות את הדרכים ההרריות, הכפרים הקטנים והמקומות שרוב המטיילים לא מגיעים אליהם. אבל בשביל זה היה צריך רכב. וזה בדיוק מה שהלחיץ אותי.

נהיגה בצד שמאל, כבישי אגרה, חניות, שלטים ביפנית… ככל שקראתי יותר בפורומים, כך שכנעתי את עצמי שעדיף לוותר על הרעיון ולנסוע רק ברכבות.

בשלב מסוים החלטתי לפנות ליסמין שיר. במקום להגיד לי ישר “אל תדאג”, היא הסבירה בצורה ברורה איפה באמת כדאי לקחת רכב, ואיפה הוא רק יסבך את הטיול. בנינו מחדש את המסלול: את הערים הגדולות השארנו לרכבות, ואת הרכב לקחנו רק לכמה ימים, בדיוק באזורים שבהם הוא באמת נתן לנו חופש. היא עזרה לי לבחור חברת השכרה, הסבירה איך עובדים כבישי האגרה, למה לשים לב בחניות ואילו אפליקציות כדאי להתקין מראש. אחרי השיחה איתה סוף סוף הרגשתי שאני מבין למה אני נכנס.

אני זוכר את היום הראשון מאחורי ההגה. הלב דפק כאילו אני שוב ניגש לטסט. אבל אחרי חצי שעה כבר תפסתי את עצמי נוהג רגוע לגמרי. ואחרי כמה ימים בכלל הפסקתי לחשוב על הנהיגה בצד שמאל. דווקא הימים עם הרכב הפכו לחלק הכי טוב בטיול. עצרנו ליד אגמים קטנים, נכנסנו לכפרים שלא היינו רואים מחלון הרכבת, ויכולנו לשנות תוכניות תוך כדי תנועה. היום אני לא מצליח לדמיין את המסלול הזה בלי רכב.

אם לא יסמין שיר, כנראה שלא הייתי מעז לנהוג ביפן. ויחד עם זה הייתי מפספס בדיוק את החלק של הטיול שאני זוכר הכי הרבה.